1
אמנם התיר השאלה הכג׳ הוא כך. דע כי ענין הברכה והקללה הוא מהכרח ההמון שיהיה זה אמונה כוללת שהברכה תועיל והקללה תזיק. וכ״ש מפי החסידים והרצוים להשם. וכן הוא גם היום, והוא ישיב ההמון ההכרחי ומושכל לשתי תכליות שכתב המורה בפתיחת המשנה. והם לצוות ולשירות המשכיל השלם. ובכלל צריך שיונח אמונה חזקה בדמיון ההמון. כלומר תועלת ברכות והזיק קללות. וכ״ש כי יעשו בצורות המיוחדות כמו שאנו עושים היום בענין החרם ויותר במטה ושופרות. ולזה בפרט יסד משה ״אלה יעמדו על הברכה ואלו יעמדו על הקללה.״
2
ולכן הקדים בחומש בראשית, שהוא סיפור מאורעים שעברו, כי האל עצמו בירך קצת בריאותיו וקלל קצתם. ואחריו נח קלל כנען, ובירך יתר בניו. וכן האריך בסיפור התקוטט עשו ויעקב לקבל ברכת יצחק אביהם החסיד. ואם באמת עשו ויעקב לא היו, משה ואהרון וגם רבקה לא היתה מרים.
3
והוא גם כתוב כי יעקב בירך בניו במותו, וכן נהג משה במותו. ואולם בסיפור בלעם מבואר הטעם, כי אותו הנבל היה מפורסם בכל העולם כי כאשר יברך מבורך, ואשר יאור יואר. לכן הוצרך משה לתת אמונה שהוא לא היה מקללם אבל מברכם, כי זהו ענין | הרופא המנהיג שישמור האדם מהכנס בחולי, שישקוד בבריאותו וגם יוסיף בטובתו. ואם חס וחלילה האמינו ההמון ההוא, גם טף ונשים כי בלעם קללם, הנה רב הנגף בישראל. כי התפעלו כח המדמה, כמו שהוא ידוע ענינו גם היום, ר״ל פעל הכח המדמה. וזה יותר מפורסם לרופאים.
4
ואולם חרם עכן, מדעתי היה עכן שר צבא, כי היה משבט יהודה, והוא היה הראש לאותן שלשת אלפי איש. והוא כי ידע בעצמו עברו החרם, הכה לבו אותו בהיותו במלחמה, היה ופחד ממכשול העון ההוא, ונסו. ובנוסו נסו בני מחניהו, ונגפו לפני אנשי העי. ואין הכרח, גם לא מן הראוי, שיכתוב הכל בספר. והקש על זה.
5
ובכלל כי כותבי ספרי הקודש יכתבו ספורים לחבר לנו חכמות מן הפילוסופיא העיונית, ומן המעשית ומן הכרח הישוב המדיני. ויכתבו ענינם ממה שבמקרה בדרך שיקחוהו ההמון ממה שבעצם, כי כן הכרחי לישוב המדיני. והכל לתכלית ליחיד סגולה לצות ולשירות, וכן כתב המורה. וההמון יחשבו הסבות המקריות שהם עצמיות, כ״ש במקומות מההפך זה. וזכור כל זה.
